רובנו למדנו להמשיך.
להיות בתנועה מתמדת, להסביר לעצמנו שעוד קצת זמן וזה יסתדר, שעכשיו לא מתאים לעצור.
אבל דווקא בתוך הרצף הזה, לפעמים הולך לאיבוד הקול הפנימי – זה שלא דוחף, אלא מזמין.

במצבים כאלה, אנחנו נוטים לחכות.לרגע שבו תהיה ודאות, ביטחון, תכנית מסודרת.אבל לפעמים הוודאות מגיעה רק אחרי שמתחילים ללכת. בחירה בכיוון לא חייבת להיות גדולה.זה יכול להיות צעד

יש רגעים שבהם שום דבר “דרמטי” לא קורה,
ובכל זאת משהו בפנים מתחיל לבקש תשומת לב.

לא משבר.
לא החלטה גדולה.
יותר תחושה שקטה כזו, כמעט חמקמקה, שמשהו יכול להיות מדויק יותר.