רובנו למדנו להמשיך.
להיות בתנועה מתמדת, להסביר לעצמנו שעוד קצת זמן וזה יסתדר, שעכשיו לא מתאים לעצור.
אבל דווקא בתוך הרצף הזה, לפעמים הולך לאיבוד הקול הפנימי – זה שלא דוחף, אלא מזמין.
עצירה לא חייבת להיות נתק.
היא יכולה להיות רגע של התבוננות:
מה עובד לי עכשיו?
מה כבר פחות?
ואיפה אני מתאמצת יותר מדי רק כדי “להחזיק”?
כשנותנים מקום לשאלות האלה, בלי למהר לענות, נפתח מרחב חדש.
מרחב שבו אפשר לבחור תנועה מתוך הקשבה – ולא רק מתוך הרגל.
הטקסט נכתב לצורכי סקיצה בלבד.
