אני רק צריכה ללחוץ על הכפתור

בניית האתר שלי הרגישה לי קצת כמו הריון ממושך ולידה.

לקחתי מעצבת שהיא גם חברה. היא חיכתה לחומרים ממני, לפעמים גם דחקה בי בעדינות, ואחרי חודשים ארוכים היה נדמה שהאתר סוף־סוף מוכן.

אבל אז קיבלתי הדרכה מהמסייעת הטכנית והבנתי שנשארו רק עוד כמה דברים קטנים. טכניים. לכאורה פשוטים.

ודווקא שם נתקעתי.

דחיתי. חיכיתי. הסתובבתי עם פרפרים בבטן. חששתי מרגע “הלידה”.

מכירה את הרגע הזה?

בהתחלה חשבתי שאני פשוט בורחת ממשימות התיקון. אבל אז הבנתי שאני לא באמת בורחת מהמשימה עצמה. אני בורחת ממה שיקרה כשהכול יהיה מוכן.

כי כל עוד האתר לא באוויר, אף אחת לא יכולה לשפוט אותו.
אבל גם אף אחת לא יכולה לדעת על השירות שאני מציעה.
ואף לקוחה חדשה לא יכולה להגיע דרכו.

כשהבנתי שאני באמת רוצה שידעו, ושאני באמת צריכה את האתר באוויר, החלטתי להתמודד.

נעזרתי בכלי בינה מלאכותית, חידשתי כישורי תכנות שכבר שכחתי שיש לי, תיקנתי, סידרתי, בדקתי — וזהו.

הכול מוכן.

נותר רק ללחוץ על הכפתור.
ולשגר.

לפעמים אנחנו דוחות משימות לא כי אין לנו זמן, אלא כי הן מסמנות מעבר:
מרעיון למעשה.
מהכנה לחשיפה.
מהמושלם המדומיין אל המציאות.

והקפיצה הזו לא פשוטה.

פרפקציוניזם הוא לפעמים פשוט שם יפה לפחד.

בסופו של דבר, האתר שלי יעלה בקרוב. לא כי הוא מושלם, אלא כי הוא מספיק טוב כדי להתחיל.

לא תמיד הצעד הבא דורש מאיתנו עוד ידע. לפעמים הוא דורש רק אומץ ללחוץ על הכפתור.

כמו שכתבה ברנה בראון:

“Courage starts with showing up and letting ourselves be seen.”

מה הכפתור שלך שממתין ללחיצה?